המרכז הרפואי סורוקה

הסיפור

סורוקה הוא בית החולים המרכזי של הנגב, ומשרת כמיליון תושבי הדרום — מקריית גת ואשקלון ועד אילת. הוא נולד מתוך מצוקה: בית החולים הדסה שפעל בעיר העתיקה היה קטן מדי לעיר שגדלה, וב-1950 הוכרזה באר שבע רשות אזרחית והופנו אליה אלפי עולים. דוד בן-גוריון סבר שעל הממשלה להקים בית חולים בנגב, אך למשרד הבריאות לא היה כסף. ראש העיר דוד טוביהו נרתם, ונפגש עם משה סורוקה, יושב ראש מרכז קופת חולים הכללית, שהביע נכונות; שר הבריאות יוסף סרלין התנגד, מפני שביקש לצמצם את פעילות קופת החולים. באוגוסט 1955 שכנע דב ביגון, נציג ההסתדרות בארצות הברית, את דוד דובינסקי, נשיא איגוד עובדי תעשיית בגדי הנשים האמריקאי, לתרום מיליון דולר — רבע מיליון בכל שנה במשך ארבע שנים. בסוף אותה שנה קמה ממשלה חדשה, ושר הבריאות ישראל ברזילי שכנע את בן-גוריון לאשר: קופת חולים תבנה בבאר שבע, ומשרד הבריאות באשקלון. בן-גוריון השתכנע גם מן החשש למצוקת אשפוז של פצועים במלחמת סיני המתוכננת. ב-23 ביולי 1956 עלו הטרקטורים הראשונים על הקרקע. את הבניין תכננו האדריכלים אריה שרון ובנימין אידלסון, ובאוקטובר 1959 נערך טקס הפתיחה: מאתיים ושישים מיטות וכשלוש מאות עובדים. אחרי מותו של משה סורוקה הוחלט לקרוא את בית החולים על שמו. בראשית 1968 נחנך גן הנוי שתכנן אדריכל הנוף ולטר פולק. כיום משתרע המרכז על 286 דונם ובו כשלושים בניינים ו-1,194 מיטות, והוא בית חולים אוניברסיטאי: קמפוס הפקולטה למדעי הבריאות שוכן בתוכו.

• 1948
• אנשים
• חינוך
• בריאות
• באר שבע