ירוחם

הסיפור

ירוחם עומדת בבקעת ירוחם, כאחד עשר קילומטרים מדרום-מערב לדימונה וכעשרים ושבעה מדרום-מזרח לבאר שבע. היישוב היהודי כאן החל בד' בשבט תשי"א, 1951, כשאמנון זעיר מקיבוץ גן שמואל הקים במקום מעברה לעולים מרומניה, שכונתה תל ירוחם ואחר כך כפר ירוחם. ההקמה נעשתה ביוזמת הסוכנות; כשני שלישים מן העולים שהגיעו ראו במקום מקום נידח ועזבו. כעבור שנה החליף שלמה תמיר מקיבוץ תל יוסף את זעיר כמנהל המעברה, וב-1953 כתב תמיר למוסדות: "את תל ירוחם יש לבנות או לחסל. אין לקיים יישוב נפל". בעקבות זאת הוקמו כאן מפעל לקרח וספרייה. שש שנים אחרי ההקמה הצטרפו עולים ממרוקו, מפרס ומהודו — בעיקר מקהילת בני ישראל — ויחד עם יוצאי רומניה יצרו יישוב מגוון. בראש היישוב עמד פנחס מענית, ממייסדי נהלל, שעבר לכאן עם משפחתו. המעברה הוקמה בקרבת כביש הנפט, באזור שבו נדדו הבדואים ממטה אל-עזאזמה, שחלק מתושביו גרים כיום ברכמה. ב-1959 פורקה המעברה, ובמקומה הוקם יישוב קבע שהוכרז מועצה מקומית. ב-1962, כשהתגוררו כאן כאלף ושבע מאות תושבים, שונה שם היישוב לירוחם, וכעבור שנתיים הוקמה מעברה נוספת ונוספו כמעט שלושת אלפים תושבים. ב-1965 נפתח כביש הערבה והסיט מכאן את התנועה לאילת, ובסוף העשור נפתח הכביש בין באר שבע למצפה רמון: ירוחם נותרה מחוץ לצירי התחבורה הראשיים.

• עיירות פיתוח
• קהילות
• ירוחם