ארמון החוריה

הסיפור

ארמון החוריה (בערבית: قصر الحوريه) הוא מבנה מתקופת השלטון העות'מאני, ביישוב הבדואי לקייה שבצפון הנגב. המבנה שייך למשפחת אבו קרן, ומרכז המבקרים שבו מנוהל בידי אמאל אבו קרן, בת המשפחה. לפי המסורת המשפחתית שמוסר המקור, אחד מאבות המשפחה עסק בתחילת המאה ה-18 במכירת תבלינים בעזה, הגיע במהלך עבודתו לאזור לקייה ובאר שבע והחליט להישאר בו. משהתעשר פנה לאומן נוצרי, שתכנן ובנה עבורו בית מפואר תמורת כמה קילוגרמים של זהב, וכך היה המקום לחאן הראשון באזור הנגב. בתקופות מלחמה שימש המבנה מקלט לרוב תושבי הכפר. הוא בנוי בנייה אקולוגית מאבנים, בוץ ותבן, וחלקו נבנה לתוך צלע הגבעה; הוא מחולק לחללים המופרדים בקשתות שבהם גרו משפחות, באמצע שהו הגמלים, החמורים, הסוסים והכבשים, ובצד אוחסנו כלים ומזון. גג המבנה עשוי שלוש שכבות — גזעים וענפים של עץ אורן, שיח מתנאן, ובוץ ותבן — והוא מחייב תחזוקה שנתית. במקום היו גם חמאם ובאר מים, שנחשבו סמל לעושר. תחילה כונה המבנה ארמון החג', שכן כך נהגו לקרוא לו תושבי הכפר, ולאחר מות סבתה של אמאל הוחלט לקרוא לו על שמה. המבנה ננטש בשנת 1990 ונפתח מחדש בשנת 2008, והוא משמש כיום מרכז מבקרים ועסק תיירותי-חברתי התומך בהעצמת האישה הבדואית.

• בדואים
• עות'מאני