המכון לחקר הנגב

הסיפור

המכון לחקר הנגב נוסד בבאר שבע באוקטובר 1957, ביוזמתו של דוד בן-גוריון, כחלק ממשרד ראש הממשלה. את מטרתו הגדיר בן-גוריון עצמו בברכתו לפתיחה, ב-28 באוקטובר 1957: "רק אנשי מחקר אשר יישבו בשערו של הנגב וייחדו את כל ימיהם למחקר של הנגב יחשפו את צפונותיו למען הפרחת השממה". המכון התחיל את דרכו בניסיונות לפתח מתקנים להמתקת מים מליחים — כלומר בבעיה שהיא עצמה סיפורה של העיר. מנהלו הראשון, אריה אל צור, גייס חוקרים, טכנאים, לבורנטים ואנשי שירותים מבין אנשי הגלויות השונות שהגיעו אז לבאר שבע; משנת 1961 ניהל אותו יואל שכטר. בסוף שנות השישים גויס לפרויקט ההתפלה פרופסור סידני לוב, שפיתח כאן את שיטת האוסמוזה ההפוכה — הטכנולוגיה שמשמשת היום להתפלת מים בכל העולם, ושנמצאו לה בזמננו שימושים חדשים גם בהפקת חשמל. רוב חוקרי המכון היו ביולוגים: חלקם עסקו בצמחים וחלקם בבעלי חיים, תמיד מול הבעיות שהנגב מציב — מחסור במים וטמפרטורות גבוהות. באמצע שנות החמישים מנתה אוכלוסיית באר שבע פחות מעשרים אלף תושבים והיה בה בית ספר תיכון אחד בלבד, ואף על פי כן הביע דוד טוביהו, ראש העיר הראשון, את ביטחונו שתקום בה אוניברסיטה; המכון היה אחד הבסיסים שמהם היא צמחה.

• מים ובארות
• חינוך
• אנשים
• באר שבע