תלוליות הענבים

הסיפור

על מדרונות הגבעות סביב ערי הנגב הקדומות — שבטה, ניצנה, חלוצה, רחובות בנגב, עבדת וממשית — פרושות עשרות אלפי ערימות אבן קטנות, בקוטר של כמטר ובגובה של כחצי מטר, מרוחקות שניים עד שלושה מטרים זו מזו ומסודרות במערך. הבדואים קראו להן תְלֵילַאת אל-עִנַבּ (تليلات العنب), תלוליות הענבים, ואף רֻג'וּם אל-כֻּרוּם (رجوم الكروم), רוגמי הכרמים. הראשונים שתיארו אותן במחקר היו המזרחן אדוארד הנרי פאלמר והזואולוג צ'ארלס דרייק, בשנת 1870 באזור עוג'ה אל-חפיר, והם שיערו שהאבנים שימשו לגידול גפנים — משם השם. המחקר השיטתי נעשה בידי פרופ' יהודה קדר, שפרסם ב-1967 את "חקלאות קדומה בהרי הנגב" ומסקנתו הייתה אחרת: ערימות האבן חשפו את הקרקע ותעלו את הנגר העילי ואת אבק הלס במורד אל הערוצים, שם נאספו המים והקרקע לשדות. מיכאל אבי-יונה הגיע למסקנה דומה, ופרופ' משה שחק שיער שהן שירתו את המרעה. כל המחקר שבא אחרי פאלמר ודרייק קושר אפוא את התלוליות למים ולקרקע, ולא לגפן ששמה דבק בהן.

• נבטי
• ארכיאולוגיה
• מים ובארות
• מדבר