נחושת אצל השכן, שנהב אצלך

ליד נחל באר שבע, בתוך שטח העיר של היום, יש שני אתרים ארכאולוגיים מן התקופה הכלקוליתית: ביר אבו מטר וביר א-ספאדי. הם רחוקים זה מזה כחצי קילומטר, והם חלק מקבוצה ששמה תרבות באר שבע.

ומה שמצאו בהם אינו מה שמצפים למצוא במדבר.

בביר אבו מטר מצאו התכה ויציקה של נחושת. הנחושת עצמה אינה נמצאת כאן — היא הובאה מוואדי פינאן ומתמנע, מרחק גדול. כלומר מישהו הביא עפרה, הסיק תנור, התיך אותה ויצק ממנה חפצים.

בביר א-ספאדי מצאו עיבוד של שנהב ושל עצם, ובכמות גדולה מזו שנמצאה אצל השכנים. השנהב הגיע ככל הנראה מאפריקה, ותוצרת השנהב של אזור באר שבע היא הראשונה שנוצרה בלבנט.

ועכשיו שימו לב מה זה אומר. שני יישובים, במרחק חצי קילומטר זה מזה, לפני יותר משישת אלפים שנה. אחד עושה נחושת, השני עושה שנהב. הם אינם עושים את אותו הדבר.

זאת התמחות, וזה סימן לחברה מסודרת. כשכל משפחה עושה הכול בשביל עצמה אין התמחות. התמחות מופיעה כשיש די ביטחון להסתמך על השכן — אני עושה נחושת, אתה עושה שנהב, ואנחנו מחליפים.

ומאיפה הגיעו החומרים? ממסחר. עפרה מן הערבה, שנהב מאפריקה. אנשים שגרו בבתים חפורים באדמה, שגידלו צאן וחיטה ושעורה ועדשים, היו קשורים לרשת שהגיעה לשתי יבשות.

ואיפה הם גרו? בהתחלה מתחת לאדמה. אדמת הלס של הבקעה רכה, ואפשר לחצוב בה. הם חפרו מערכות חדרים בתוך האדמה וחיברו ביניהן במנהרות, וירדו אליהן דרך פיר משופע. אחר כך, כשהחדרים האלה קרסו, בנו מעליהם בנייה חצי תת־קרקעית. ורק בשלב השלישי בנו בתים על פני הקרקע, מלבנים לא שרופות על יסודות אבן.

היישוב בביר אבו מטר מנה לכל היותר כמאתיים איש. מאתיים איש, ותנור נחושת, וסחר בשנהב מאפריקה.

היום עומד על ביר אבו מטר גן קטן בקצה שכונת נווה זאב, ואפשר לראות בו את הבאר ואבנים שמסמנות שרידים מתקופות מאוחרות יותר.