היעל שמטפס על מה שאין עליו לטפס

היעל הנובי הוא עז בר, והוא החיה שמצלמים בנגב יותר מכול — מפני שהוא מטפס על צוקים שנראים חלקים לגמרי, ועושה זאת בלי להסס.

ואיפה הוא חי? בישראל אפשר לפגוש אותו בנגב, במדבר יהודה ובהרי אילת. מחוץ לישראל יש אוכלוסיות שלו בירדן ובעומאן.

הדבר הראשון שרואים בזכר בוגר הוא הקרניים. הן מעוקלות לאחור, ואורכן מגיע עד מאה ושלושים סנטימטרים — יותר ממטר ורבע, על חיה שאינה גדולה במיוחד. גם לנקבות יש קרניים, אבל קצרות הרבה יותר, ולכן אפשר להבחין ביניהן כבר ממרחק.

והחיים החברתיים שלו מפתיעים. היעלים חיים בעדרים, אבל עדר של זכרים ועדר של נקבות חיים בנפרד זה מזה. בכל עדר עד כעשרים פרטים. הנקבות והגדיים בקבוצה אחת, והזכרים בקבוצה אחרת, רוב השנה.

ועכשיו המספר, וזה המספר שכדאי לזכור. לפי הערכות משנת אלפיים עשרים ואחת יש בעולם כולו כאלפיים וחמש מאות יעלים נוביים. מתוכם כאלף חיים בישראל.

כלומר קרוב לארבעים אחוזים מכל היעלים הנוביים שיש בעולם נמצאים כאן. זה מספר קטן מאוד למין שלם, ולכן מצב השימור שלו מוגדר 'פגיע'. וזה גם אומר שהשמירה עליו בישראל אינה עניין מקומי: מה שקורה ליעל כאן משנה את מצבו בעולם.

ומה זה בעצם 'פגיע'? זאת אחת הדרגות שבהן מדרגים מינים לפי הסיכון שייעלמו מן העולם. 'פגיע' אינה הדרגה החמורה ביותר, והיא גם אינה סימן שהכול בסדר. היא אומרת דבר אחד: המין הזה נמצא בדרך הלא נכונה, ועדיין אפשר לעצור אותה.

ויש דבר אחד שאפשר לעשות בשבילו, והוא נשמע קטן. יעל שמתרגל לקבל אוכל מבני אדם — משולחן, מפח אשפה, מיד מושטת — מפסיק לחפש אוכל בעצמו, ומתחיל להתקרב ליישובים ולכבישים. חיה שאוכלת מן היד אינה חיית בר עוד, גם אם היא נראית בדיוק אותו הדבר. לכן לא מאכילים, וזה נכון גם כשהוא עומד קרוב ונראה מבקש.

והמראה שלו על הצוק שווה את ההמתנה. יעל שעולה במדרון תלול אינו קופץ מסלע לסלע. הוא מוצא במדרון דרך שאתם פשוט אינכם רואים.