קרב באר שבע (1917)

הסיפור

ב-31 באוקטובר 1917 נפלה באר שבע העות'מאנית לידי חיל המשלוח המצרי של הצבא הבריטי, בפיקודו של הגנרל אדמונד אלנבי, כחלק מן המערכה השלישית על עזה. העיר, שהוקמה בשנת 1900 כמרכז מינהלי לאוכלוסייה הבדואית של הנגב ומנתה ערב המלחמה כאלף תושבים, החזיקה 17 בארות, והן שהפכו אותה ליעד: בלעדיהן לא יכול היה הצבא להמשיך צפונה. בשעה 12:15 פתחו הדיוויזיה ה-60 והדיוויזיה ה-74, מן הקורפוס ה-20 שבפיקוד פיליפ צ'טווד, במתקפה על קו ההגנה המערבי, ואילו קורפוס המדבר הרכוב בפיקוד הגנרל הארי שובל נע ממזרח. אחר הצהריים הורה שובל לבריגדיר גנרל ויליאם גרנט להסתער עם חטיבת הפרשים הקלים הרביעית — רגימנטים 4 ו-12 — היישר אל העיר, ובשעה 15:45 קיבלו הפרשים הוראה לעלות על הסוסים. הם לא נשאו חרבות ולא רמחים, ואחזו את כידוני הרובים בידיהם. לפי אנדרטת המלחמה האוסטרלית נפרצו השוחות בפחות משעה, נהרגו בהסתערות 2 קצינים ו-29 חיילים אוסטרלים, נפצעו 8 קצינים ו-28 חיילים, ונשבו 38 קצינים תורכים וגרמנים וכ-700 חיילים; ויקיפדיה העברית מונה בהסתערות 35 הרוגים ו-39 פצועים. על הקרב כולו מונה ויקיפדיה האנגלית 171 הרוגים בצד הבריטי, כ-1,000 הרוגים ופצועים בצד העות'מאני ו-1,947 שבויים, ומעמידה את מגיני העיר על 4,400 רובים, 60 מקלעים ו-28 תותחי שדה. מ-17 הבארות נהרסו שתיים ושתיים נוספות ניזוקו. נפילת העיר פתחה את איגוף קו עזה-באר שבע, וב-6 בנובמבר נסוג הצבא העות'מאני מעזה. ההסתערות נחשבת לאחד הקרבות הרכובים הגדולים האחרונים בהיסטוריה. נופלי הקרב קבורים בבית הקברות הצבאי הבריטי בבאר שבע.

• 1917
• עות'מאני
• מים ובארות
• הנצחה
• מלחמה
• באר שבע