יום רביעי בשוק

עד שנוסדה באר שבע, בשנת אלף ותשע מאות, סחרו בדואי הנגב בעיקר עם עזה. הם פקדו את ח'אן יונס, את רפיח ואת אל עריש, כל אחת ביום השוק שלה — וזה היה מסע.

העות'מאנים רצו להשליט סדר במדבר ולגבות מסים מיושביו, ולכן ייסדו את העיר בנקודה שחולשת על כמה דרכי מסחר.

והם בחרו את הנקודה בכוונה, בהתחשב בגבולות מטות הבדואים שסביבה: קרקעות העזאזמה מדרום, התיאהא ממזרח והתראבין ממערב. כלומר העיר נקבעה בדיוק במקום שבו נפגשים שלושה — נקודת מפגש בין־שבטית.

ובשנת אלף תשע מאות וחמש ייסדו בה שוק שבועי. זאת הייתה אחת הפעולות הבולטות שלהם: השוק נועד לשמש חלופה לשוקי עזה וסביבתה, ולחסוך מן הבדואים את המסע אליהם.

כבר בשלב מוקדם הופרד שוק הבהמות משוק הירקות, והמסחר נערך בימי רביעי.

ולמה בכלל להפריד בין שוק בהמות לשוק ירקות? מפני שאלה שני עסקים שונים לגמרי. בהמה נבדקת, נשקלת ומתמקחים עליה ארוכות, והיא צריכה מקום ומים. ירקות נמכרים מהר, והם מתקלקלים. שני קצבים שונים באותו מגרש מפריעים זה לזה — ולכן, כמעט בכל שוק גדול בעולם, מפרידים ביניהם.

ובתקופת המנדט השוק גדל. מקומו היה בשטח פתוח מצפון לדרך חברון. הבדואים הביאו עודפי תוצרת חקלאית, בהמות, טבק וצמר — ורכשו סוכר, קפה, תה, אורז ואריגים. השוק היה החשוב באזור, וסחרו בו גם תושבי הר חברון ועזה.

אחר כך באו שנים קשות. הממשל הצבאי ניתק את העיר מבדואי הסביבה למשך שש שנים, ורק בשנת אלף תשע מאות חמישים וארבע חודשה הפעילות.

משנת אלף תשע מאות חמישים ותשע נערך המסחר בימים שני וחמישי, ובימים ראשון ורביעי שימש המתחם למסחר ביד שנייה.

בשנות השישים העבירה העירייה את השוק לקרבת העיר העתיקה ואיחדה אותו עם השוק העירוני. בפברואר אלפיים ושבע עשרה החליטה העירייה על סגירתו. ובדצמבר אלפיים עשרים ושתיים נפתח השוק מחדש — ברהט, שהיא היום העיר הבדואית הגדולה בנגב.