הצבי שאינו שותה

צבי הנגב הוא צבי מדברי, והוא עושה דבר שקשה להאמין לו: הוא יכול לחיות במדבר בלי לשתות מים.

איך? הוא מוציא את המים מן האוכל. הוא אוכל עלים של שיטה — העץ הנפוץ ביותר במדבריות ישראל — ובעלים האלה יש די לחות כדי להחזיק אותו. כלומר העץ אינו רק צל בשבילו. הוא גם הברז.

ובגוף שלו רואים את ההתאמה למדבר. הגב שלו חום בהיר, וצבע בהיר בולע פחות חום מצבע כהה. האוזניים שלו גדולות יותר משל צבי מצוי, וגם זה חשוב: אוזן גדולה עם הרבה כלי דם היא דרך לשחרר חום מן הגוף בלי להזיע, כלומר בלי לבזבז מים. גם הזנב שלו ארוך יותר.

הוא חי בדרום ישראל — במדבר יהודה, בעמק הערבה ובנגב הדרומי — וגם בסיני, בירדן ובמדבריות הצחיחים של צפון אפריקה.

ובין הצבי לשיטה יש עסקה, ושני הצדדים מרוויחים בה. העץ נותן לצבי מים ומזון וצל — מתחת לנוף שלו הטמפרטורה נמוכה מזו שבסביבה. ובתמורה, את זרעי השיטה מפיץ בעיקר צבי הנגב: הוא אוכל את התרמילים, הולך, והזרעים יוצאים ממנו במקום אחר. עץ אינו יכול ללכת. הצבי הולך בשבילו.

וכאן מגיע החלק המעודד. בשנת אלפיים ותשע נספרו בישראל שש מאות חמישים ושניים פרטים בלבד. זה מספר קטן ומפחיד. בשנת אלפיים עשרים ואחת כבר נספרו אלפיים שישים ואחד, ובשנת אלפיים עשרים וארבע — אלפיים מאה שלושים ושניים.

כלומר האוכלוסייה גדלה בערך פי שלושה בחמש עשרה שנים. זה לא קרה מעצמו. זה קרה בזכות שמירה.

ובבדיקות התברר גם שיש באוכלוסייה שונות גנטית משמעותית, וזה סימן טוב מאוד. אוכלוסייה שכל פרטיה דומים זה לזה מתקשה מול מחלה אחת; אוכלוסייה מגוונת מתמודדת טוב יותר עם מחלות ועם שינויים.

הוא עדיין מוגדר במצב 'פגיע' ברשימה האדומה של האיגוד הבינלאומי לשמירת טבע. אבל הכיוון של המספרים הוא כלפי מעלה, וזה אינו מובן מאליו בשום מקום בעולם.