העיר שמוחקת כוכבים

שליש מבני האדם בעולם אינם יכולים לראות את שביל החלב. לא מפני שהוא נעלם — מפני שהאור שלנו מכסה עליו.

לתופעה קוראים זיהום אור, והיא מוגדרת כעודף אור מלאכותי, אור שאינו מכוון לאן שצריך, או בזבוז שלו.

וזה נשמע מוזר בהתחלה, כי אור הוא דבר טוב. אלא שרוב האור ברחוב אינו מגיע אל הרחוב. חלק ממנו נשפך כלפי מעלה, נפגש בחלקיקים ובאדים שבאוויר, ומתפזר לכל הכיוונים. התוצאה נקראת זוהר שמיים, והיא הצורה הנפוצה ביותר של זיהום אור — כיפה בהירה מעל כל עיר, שמסתירה את הכוכבים החלשים.

ויש עוד שלוש צורות: בוהק, שהוא אור חזק שמקשה על הראייה; הסגת גבול תאורתית, כשאור של השכן נכנס לחלון שלכם; ותאורה מעורבת, ערבוב של מקורות אור בלי סדר.

וזה נוגע לא רק לכוכבים. אור כחול בלילה מדכא את ייצור המלטונין בגוף, ההורמון שקשור לשינה — ולכן מסך או פנס חזק לפני השינה עולים במחיר של עייפות למחרת. גם בעלי חיים נפגעים: לזיהום אור יש השפעה על רבייה של אלמוגים, ועל שעון הגוף של ציפורים.

כדי למדוד חושך יש סולם, סולם בורטל, ובו תשע דרגות. דרגה אחת היא שמים אידיאליים לצפייה.

ובישראל? אין מקום שחופשי מזיהום אור מאופק לאופק. אין גם חוק ארצי בנושא, אבל עשרות רשויות מקומיות אימצו תקנים שהפיץ ארגון בשם 'אור מכוון'.

וכאן נכנס הנגב. בספטמבר אלפיים ושבע עשרה הוכרז מכתש רמון שמורת אור כוכבים מטעם ארגון דארק־סקיי הבין־לאומי, והוא הראשון מסוגו במזרח התיכון.

ומה עושים? הפתרון אינו לכבות את הרחובות. רוב האור שנשפך לשמים נשפך מפני שהמנורה מפזרת אותו לכל הכיוונים במקום להאיר כלפי מטה. מנורה מכוונת, עם מכסה שמחזיר את האור אל הקרקע, מאירה את המדרכה טוב יותר ומשאירה את השמים חשוכים. זאת גם הסיבה שהארגון שמפיץ את התקנים האלה בישראל נקרא אור מכוון.

וההבדל בין שני סוגי הזיהום הוא ההבדל שכדאי לזכור. עשן נשאר באוויר שנים. אור נעלם ברגע שמכבים אותו.