באר שאפשר לחפור ביד

בשערי העיר העתיקה, על גדת נחל באר שבע, יש באר מים עתיקה. מסורת קדומה מייחסת אותה לאברהם אבינו, והיא אתר מורשת.

והמידות שלה מספרות סיפור. עומקה שלושה עשר מטרים וחצי, מהם כחמישה חצובים בתוך הסלע, וקוטרה שלושה מטרים ושלושה רבעים. היא מדופנת באבנים מסותתות עד הקרקעית.

עכשיו שימו לב לעומק, כי שם נמצא כל העניין. שלושה עשר מטרים וחצי אינם הרבה בשביל באר. והסיבה היא שהמים כאן קרובים: מי תהום מחלחלים באדמת הלס ונקווים בעומק מועט בסמוך לנחל.

באר בעומק כזה אפשר לחפור בלי מכונות. וזה בדיוק מה שהופך את המקום הזה למקום שאפשר לגור בו.

ולצידה יש באר נוספת, שנחפרה כפי הנראה מאוחר יותר — כלומר לא הסתפקו כאן בבאר אחת.

והמילה מדופנת חשובה כאן. באר אינה רק חור באדמה: הקירות שלה עלולים להתמוטט פנימה ולסתום אותה. לכן בונים לה דיפון — ציפוי של אבנים מסותתות, מן הקרקעית ועד למעלה. הדיפון הוא הסיבה שבאר בת מאות שנים עדיין עומדת פתוחה, ולא נסגרה מזמן מאליה.

ובנות כמה הן? במאה התשע עשרה בדקו אותן שני ארכאולוגים, אדוארד רובינסון והנרי טריסטראם, וקבעו שהבאר בת יותר מאלף שנים ושהייתה קיימת כבר בראשית התקופה הצלבנית. ויש עדות שאפשר לגעת בה ממש: כתובת חרותה באבן, בשפה הערבית, משנת אלף מאה ושתים עשרה.

כשהוקמה באר שבע העות'מאנית נכללה הבאר בשערי העיר, זו שנקראת היום העיר העתיקה. בשנת אלף תשע מאות ארבעים ושמונה, אחרי הקרב על העיר, הושארה הבאר כשטח ציבורי ארכאולוגי. העירייה פיתחה את סביבתה, ריצפה את הרחבה שמובילה אליה, והקיפה אותה בחומה.

ובאוקטובר אלפיים ושלוש עשרה נחנך במקום מרכז מבקרים. תכנן אותו האדריכל אלי ארמון, והוא נבנה על יסודות חצר הבאר העתיקה. צורתו מדמה אוהל, והוא משלב את צבעי המדבר עם צבע הנחושת. האתר כולו עוסק בדמותו של אברהם, ובתוכו מוצגת גם תערוכת צילומים על תולדות העיר.