יותר מחצי המדינה

אם תסתכלו על מפת ישראל ותכסו באצבע את כל מה שנמצא מדרום לבאר שבע, תגלו שכיסיתם יותר מחצי המדינה. הנגב תופס כחמישים ושמונה אחוזים משטח מדינת ישראל — כשלושה עשר אלף קילומטרים רבועים.

זה מספר שקשה להאמין לו, מפני שבמפות רבות הנגב נראה קטן. הסיבה פשוטה: במפות מסמנים ערים, וערים גדולות יש בעיקר בצפון. הנגב מלא בשטח שאין בו הרבה שמות מסומנים, ולכן העין מדלגת עליו.

ואיפה מתחיל הנגב? לא בשלט. הגבול הצפוני שלו מוגדר לפי גשם — הקו שבו יורדים בממוצע שלוש מאות מילימטרים בשנה. יש גם קו של מאתיים מילימטרים, דרומה יותר. הגבולות של האזור הזה נמדדים במים ולא בכבישים.

ובתוך השטח הענק הזה אין נוף אחד. יש בקעות רחבות עם אדמת לס, כמו בקעת באר שבע. יש הרים. יש מכתשים, וזאת צורת נוף מיוחדת מאוד. יש ערבה ארוכה שיורדת אל אילת, ויש חולות במערב.

ולכן 'לנסוע לנגב' אינו אומר דבר מדויק. אפשר לנסוע שעות בתוך הנגב ולעבור בין נופים שאין ביניהם קשר.

וזה גם מה שהופך את הנגב למקום שלומדים בו גאוגרפיה בעיניים. בצפון הארץ צריך להסביר מה זה אגן ניקוז; כאן רואים אותו. השכבות בסלע גלויות, מפני שאין צמחייה שמכסה אותן, וכל גבעה מראה את סדר השכבות שלה מבחוץ.

והאדמה עצמה שונה כאן. חלק גדול מן הנגב מכוסה בלס — קרקע שנוצרה מאבק שהרוח הביאה ממדבר סהרה ומחולות סיני והניחה כאן שכבה על שכבה. הגרגרים שנשארו קרוב למקור האבק גסים יותר, וככל שמצפינים הם נעשים דקים יותר. רוב קרקעות הלס בארץ ישראל נמצאות בדרום.

וכמה גשם יורד בפועל בתוך השטח הזה? בצפון הנגב כמאתיים מילימטרים בשנה, במרכזו שבעים וחמישה עד מאה, ובאילת ובערבה עשרים עד חמישים בלבד.

ויש דבר אחד שמשותף לכל הנגב: מעט גשם. הנוף משתנה, הצמחייה משתנה, הסלע משתנה — ובכל מקום, מה שקובע מה יגדל ומי יחיה שם הוא כמה מים מגיעים ומתי. זאת הסיבה שבנגב כל באר, כל מעיין וכל סכר הם סיפור בפני עצמו, ושהעיר הגדולה בו נקראת על שם באר.