הקרב על שבע עשרה בארות

בשלושים ואחד באוקטובר אלף תשע מאות ושבע עשרה נפלה באר שבע העות'מאנית לידי הצבא הבריטי, בפיקודו של הגנרל אדמונד אלנבי.

והשאלה הראשונה היא למה דווקא כאן. העיר הייתה קטנה: היא הוקמה בשנת אלף ותשע מאות, ומנתה ערב המלחמה כאלף תושבים בלבד.

התשובה היא מים. בעיר היו שבע עשרה בארות, ובלעדיהן לא יכול היה הצבא להמשיך צפונה. צבא שלם צריך מים כל יום — לאנשים, לסוסים, לגמלים. בלי בארות אין התקדמות במדבר.

התקיפה נפתחה בשעה שתים עשרה וחמש עשרה דקות. שתי דיוויזיות תקפו את קו ההגנה המערבי, ואילו קורפוס המדבר הרכוב, בפיקוד הגנרל הארי שובל, נע ממזרח.

ובאחר הצהריים הורה שובל להסתער עם חטיבת הפרשים הקלים הרביעית — היישר אל העיר. בשעה שלוש וארבעים וחמש דקות קיבלו הפרשים הוראה לעלות על הסוסים.

וכאן פרט שנשאר בזיכרון: לא היו בידיהם חרבות ולא רמחים. הם אחזו את כידוני הרובים בידיהם.

לפי אנדרטת המלחמה האוסטרלית נפרצו השוחות בפחות משעה. באותה הסתערות נהרגו שני קצינים ועשרים ותשעה חיילים אוסטרלים, ונפצעו שמונה קצינים ועשרים ושמונה חיילים.

וכמה כוח עמד מול התוקפים? לפי ויקיפדיה האנגלית העמידו מגיני העיר ארבעת אלפים וארבע מאות רובים, שישים מקלעים ועשרים ושמונה תותחי שדה. באותו מקור נמנים בקרב כולו מאה שבעים ואחד הרוגים בצד הבריטי, וכאלף הרוגים ופצועים בצד העות'מאני, ואלף תשע מאות ארבעים ושבעה שבויים. העיר נפלה ביום אחד.

וההסתערות הזאת נחשבת לאחד הקרבות הרכובים הגדולים האחרונים בהיסטוריה. אחריה השתנתה המלחמה, ופרשים על סוסים כבר לא הכריעו קרבות.

מן הבארות נהרסו שתיים, ושתיים נוספות ניזוקו. שאר חמש עשרה נשארו — וזאת הייתה כל המטרה.

נפילת העיר פתחה את איגוף קו עזה־באר שבע, ובשישה בנובמבר נסוג הצבא העות'מאני מעזה.

והעיר עצמה, שהוקמה שבע עשרה שנים קודם לכן בלבד, עברה ביום אחד מידיים לידיים.

נופלי הקרב קבורים בבית הקברות הצבאי הבריטי בבאר שבע.