מאה ארבעים ושבעה נשרים

מוטת הכנפיים של הנשר מגיעה עד כשני מטרים ושמונים סנטימטרים. פרשו את הידיים לצדדים, והכפילו כמעט פי שניים.

וקודם כול תיקון קטן ששווה להכיר. הנשר של השפה העברית אינו הציפור שמופיעה בסמלים ובדגלים — הוא עוף דורס שאוכל נבלות. אפשר לזהות אותו בקלות: לנשר יש צוואר קירח, בלי נוצות.

ולמה צוואר קירח? מפני שהוא מכניס את הראש פנימה, אל תוך פגר. נוצות במקום הזה היו נשארות מלוכלכות; עור חשוף מתייבש בשמש.

והדבר המדהים בו הוא העיניים. ראייתו חדה מאוד ובעלת כושר הפרדה מעולה, והוא מסוגל להבחין במזון מגובה של מאות מטרים וממרחק של קילומטרים רבים. כלומר נשר אחד שמרחף גבוה סורק שטח עצום מבלי לזוז ממקומו כמעט.

והוא גם כמעט אינו מנפנף בכנפיים, וזה החלק היפה. אוויר חם עולה מן הקרקע בעמודים, והנשר נכנס לתוך עמוד כזה ומסתובב בו כלפי מעלה בלי מאמץ. כשהגיע גבוה מספיק הוא גולש הלאה, לאט, עד שהוא מוצא עמוד אחר ומתרומם שוב. כך אפשר לעבור מרחקים גדולים על כמעט שום אנרגיה.

וזאת גם הסיבה שנשרים אינם ממריאים עם הזריחה. הם ממתינים לבוקר מאוחר, אחרי שהקרקע התחממה די הצורך ליצור את העמודים האלה.

את הקן הוא מקים לרוב על צוקים, ובנגב יש צוקים כאלה.

ועכשיו החלק הקשה. אוכלוסיית הנשרים בישראל יורדת בעקביות, בכשבעה אחוזים בשנה. באפריל אלפיים ותשע עשרה נמנו בישראל כמאה ארבעים ושבעה פרטים בלבד.

וכמה זמן לוקח לתקן דבר כזה? הרבה מאוד. עוף גדול מטיל מעט ביצים ומגדל את גוזליו לאט; אוכלוסייה שיורדת בשבעה אחוזים בשנה יורדת מהר הרבה יותר ממה שהיא מסוגלת לגדול בחזרה. זה ההבדל בין להרוס לבין לבנות, וגם בטבע הוא אינו הפוך זה לזה.

מאה ארבעים ושבעה. אפשר לספור אותם בשעה אחת, וזה כל מה שנשאר כאן מעוף שהיה נפוץ. וכשעוף שאוכל נבלות נעלם, נשאר בשטח מה שמת — בדיוק כמו אצל הצבוע. שני בעלי החיים שאיש אינו אוהב לחשוב עליהם הם אלה שמנקים את המדבר.