השיח שמאבד את העלים בכוונה

רותם המדבר הוא שיח גבוה, ממשפחת הקטניות — אותה משפחה שבה נמצאים גם האפונה, העדשה והחומוס. גובהו בין מטר לחמישה מטרים, והוא מסתעף הרבה.

מי שמסתכל עליו מקרוב שם לב לדבר מוזר. הענפים ירוקים.

זה לא מקרה, וזאת התאמה יפה במיוחד למדבר. עלה הוא איבר גדול ושטוח, ודרכו מתאדים הרבה מים. לרותם יש עלים — פשוטים, קטנים, צרים ומכסיפים — אבל הוא משיל אותם, ומבצע את עיקר הפוטוסינתזה שלו דרך הענפים הירוקים עצמם. כלומר במקום לוותר על ייצור המזון, הוא מוותר על האיבר שמבזבז מים, ומעביר את התפקיד לענף.

ולמה חשוב שהוא ממשפחת הקטניות? מפני שזאת המשפחה שיודעת לעשות את התרגיל עם החנקן. חנקן הוא אחד החומרים שכל צמח צריך כדי לגדול, ובאוויר יש ממנו הרבה מאוד — אלא שצמחים אינם יכולים לקחת אותו משם בעצמם. הקטניות פתרו את זה בשותפות עם חיידקים, ולכן הן מצליחות במקומות שצמחים אחרים מוותרים עליהם.

הפריחה שלו היא מן היפות שיש בנגב. הפרחים לבנים עם עורקים סגולים, אורכם עשרה עד חמישה עשר מילימטרים, והם ריחניים. הוא פורח מסוף ינואר ועד תחילת אפריל, ושיא הפריחה בפברואר — כלומר בדיוק בסוף החורף, כשעדיין יש לחות באדמה.

בישראל הוא שכיח למדי בשטחי החולות שבצפון הנגב, במדבר יהודה, באפיקים יבשים של נחלים בכל השטח המדברי, בבקעת הירדן ובחולות מישור החוף. ומחוץ לישראל הוא גדל בדרום סיציליה ובצפון אפריקה — במרוקו, באלג'יריה, בתוניסיה, בלוב ובמאוריטניה.

ולרותם יש תפקיד שקשה להעריך אותו מלמעלה: הוא מייצב דיונות. חול נודד עם הרוח, ושורשים אוחזים בו. לכן שותלים רותם כדי להשיב צמחייה בשטחים שנפגעו.

והשותפים שלו בעניין החנקן הם חיידקים בשם ריזוביום, שחיים בתוך שורשיו. הם קושרים את החנקן מן האוויר והופכים אותו לצורה שהצמח יכול להשתמש בה. כלומר הרותם אינו רק גדל בקרקע ענייה — הוא מעשיר אותה, ומשאיר אותה טובה יותר ממה שמצא.