עץ אחד הוא שכונה שלמה

השיטה הסלילנית היא העץ הנפוץ ביותר במדבריות ישראל. היא שולטת ברוב הוואדיות המדבריים, ובמיוחד לאורך הערבה. אם ראיתם עץ בודד באמצע שטח שנראה ריק לגמרי — סביר להניח שזאת שיטה.

והשאלה הראשונה היא איך עץ מחזיק מעמד במקום שיורדים בו כמה עשרות מילימטרים גשם בשנה.

התשובה נמצאת מתחת לאדמה, והיא אינה מה שרוב האנשים מנחשים. שורשי השיטה יכולים להגיע למרחק של ארבעים מטרים מן העץ. לא ארבעים מטרים למטה — ארבעים מטרים הצדה. ורוב השורשים מכוונים דווקא אל מקורות המים שבשכבות העליונות של הקרקע, ולא אל העומק.

כלומר עץ אחד שותה משטח ענק שסביבו. וזאת גם הסיבה ששיטות עומדות רחוקות זו מזו במרחקים גדולים: כל עץ צריך את השטח שלו, ואין מקום לצפיפות.

ולמה דווקא בוואדי? מפני ששם עוברים המים. אחרי גשם, כל מה שנאסף באגן הניקוז זורם באפיק, וחלק ממנו נספג בקרקע שמתחת לאפיק ונשאר שם. הוואדי הוא הפס הלח של המדבר, גם כשהוא נראה יבש לגמרי — והשיטה יושבת בדיוק עליו. מפת השיטות היא בעצם מפת המים.

ולמה השיטה חשובה כל כך? בגלל הצל. הצל שמטילים ענפי השיטה מגן על היצורים החיים שמתקיימים בסביבתה מפני קרינת השמש החזקה. במדבר, צל אינו עניין של נוחות — הוא ההבדל בין לחיות שם לבין לא לחיות שם.

ולכן קוראים לשיטה מין מפתח, כלומר מין שהרבה בעלי חיים תלויים בקיומו. חרקים, זוחלים, ציפורים ויונקים חיים עליה, בתוכה ומתחתיה. עץ אחד הוא שכונה שלמה, וכשהוא מת נעלמת עם השכונה גם כל האוכלוסייה שלה.

והיא מקבלת משהו בחזרה. את הזרעים שלה מפיצים בעיקר צבאים, שאוכלים את התרמילים, הולכים הלאה, והזרעים יוצאים מהם במקום אחר. העץ אינו יכול לזוז ממקומו אף פעם; הצבי זז בשבילו.

ולכן, כשאתם עוברים ליד שיטה בודדת בוואדי, אינכם עוברים ליד עץ. אתם עוברים ליד המקום שבו יש חיים בסביבה הזאת.