הטורף הגדול בארץ

הטורף הגדול בארץ ישראל אינו זאב ואינו נמר. הוא הצבוע המפוספס, והוא חי גם בנגב — אבל כמעט אף אחד אינו רואה אותו.

הסיבה פשוטה: הצבוע הוא חיה לילית. הוא יוצא מן המאורה שלו כשהחושך כבר מלא לגמרי, וחוזר אליה עוד לפני הזריחה. מי שמסתובב בחוץ בשעות האלה הוא הצבוע, ולא אנחנו.

ולפי המידות הוא באמת גדול. אורך הגוף שמונים וחמישה עד מאה ושלושים סנטימטרים, הזנב עוד עשרים וחמישה עד ארבעים, גובה הכתף שישים עד שמונים סנטימטרים, והמשקל בין עשרים ושניים לחמישים וחמישה קילוגרמים.

ומאיפה השם? מן הפסים. על הרגליים ועל הגוף שלו יש פסים כהים, ועל הצוואר והגב יש רעמה של שיער ארוך שהוא מזקיף כשהוא נבהל. חיה מפוספסת עם רעמה זקופה נראית גדולה יותר ממה שהיא.

הכוח שלו נמצא בלסת. הנשיכה שלו חזקה מספיק כדי לשבור עצם ירך של גמל. וזה לא סתם כוח: הצבוע אוכל בעיקר פגרים, ובתוכם הוא אוכל את מה שטורפים אחרים משאירים — עצמות, סחוס ומוח עצמות. הוא מסוגל לפרק ולעכל דברים שגוף אחר אינו יכול. לפעמים הוא גם צד חיה חיה, כשמזדמן, ובישראל הוא אוכל גם אשפה, וגם גזר ופירות.

וזה מביא אל החלק החשוב. הצבוע הוא המנקה של הטבע. הוא מפנה פגרים, וכך הוא מונע מחלות ומחזיר חומרים אל האדמה. בלי צבועים נשאר במדבר מה שמת.

ויש עוד צבוע בעולם, הצבוע המנומר שחי באפריקה, והוא מוכר יותר מן הסרטים. שני המינים אינם זהים: השיניים של הצבוע המפוספס קטנות במקצת משל המנומר, והוא צד הרבה פחות ואוכל הרבה יותר פגרים.

בישראל חיים כאלף צבועים בוגרים בלבד, והמין מוגדר בסכנת הכחדה. הוא מוגן בחוק. ועדיין, שמורות הטבע שיש היום אינן מספיקות כדי לקיים אוכלוסייה שמתרבה מעצמה לאורך זמן — כלומר לשמור על הצבוע זה לא רק לא לפגוע בו, אלא גם לדאוג שיהיה לו מספיק שטח.