מבצע משה — הקרב על באר שבע

הסיפור

מבצע משה הוא הקרב שבו נכנס צה"ל לבאר שבע ב-21 באוקטובר 1948, בסופו של מבצע יואב ובמסגרתו, והוא נקרא על שם משה אלברט, מפקד גזרה בחטיבת הנגב שנהרג בהתקפה מצרית על בית אשל. בתוכנית החלוקה של האו"ם נכללה העיר בשטח המדינה הערבית, ומאז מאי 1948 החזיק בה צבא מצרים. בסקר הכפרים של ממשלת המנדט משנת 1945 נמנו בעיר 5,570 תושבים: 5,360 מוסלמים, 200 נוצרים ועשרה אחרים. לפי ויקיפדיה העברית הופצצה העיר מן האוויר לקראת המבצע, וכמחצית מכ-4,000 תושביה עזבו אותה עד פתיחתו. בשעה 3:45 פתחו התותחים באש, ובשעה 4:00 נעו מצפון גדודים 7 ו-9 של חטיבת הנגב שבפיקוד נחום שריג וגדודים 82 ו-88 של חטיבה 8 שבפיקוד יצחק שדה. את העיר החזיק כוח בסדר גודל גדודי — כ-300 חיילי מילואים מצריים וכ-150 מתנדבים בלתי סדירים לפי ויקיפדיה העברית, כ-500 חיילים לפי בני מוריס. בשעה 9:45 נכנע הכוח שהתבצר בבניין המשטרה והעיר עברה לידי צה"ל. נהרגו שישה חיילי צה"ל ונפצעו 21; בצד המצרי היו כמה עשרות הרוגים וכ-150 שבויים לפי ויקיפדיה העברית, כ-120 לפי מוריס. ויקיפדיה העברית מציינת כי בשעות שלאחר הכניסה לעיר החלו חיילים רבים בביזה. על מה שאירע לתושבים המקורות נחלקים. מוריס כותב כי כ-350 איש נותרו בעיר וגורשו לעזה, ואחדים מהם, לפי הנטען, נורו בידי הישראלים; לדבריו נלקחו 200 גברים ו-150 נשים וילדים לבניין המשטרה, וב-25 באוקטובר הוסעו הנשים, הילדים, הנכים והזקנים אל גבול עזה. יצחק רייטר כותב כי כל התושבים הערבים שהתנגדו גורשו. עארף אבו-רביע ושמחה פלאפן מונים עד דצמבר כ-30,000 מגורשים מבאר שבע ומסביבתה. לפי מוריס נאסרה לאחר מבצע יואב כניסת בדואים לרדיוס עשרה קילומטרים סביב העיר, ובתגובה קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם ב-4 וב-16 בנובמבר שתי החלטות שדרשו נסיגה ישראלית מן האזור. בתי העיר יושבו בעולים חדשים בתוך חודשים אחדים.

• 1948
• בדואים
• מלחמה
• באר שבע