תל ערד

הסיפור

תל ערד הוא אתר ארכאולוגי בבקעת ערד, כשמונה קילומטרים ממערב לעיר, בגובה חמש מאות שבעים ושישה מטרים. הוא יושב על צומת דרכים ששימש מתקופת הברונזה הקדומה ואילך, ובתקופת הברזל שמר על הדרך שעברה מירושלים וחברון אל חורבת עוזה וים המלח. לתל שני חלקים. העיר התחתונה היא עיר כנענית מתקופת הברונזה הקדומה, לפני כחמשת אלפים שנה, ששטחה כמאה דונם והוקפה חומה באורך של כאלף ומאתיים מטרים; היא אחת הערים הקדומות בארץ ישראל שבהן רחובות מתוכננים, מבני ציבור ושלטון וחומה. בראש הגבעה עומדת מצודה מתקופת הברזל השנייה, ימי ממלכת יהודה, ובתוכה נחשף מקדש. באתר נערכו שמונה עשרה עונות חפירה: ארבע עשרה מהן בעיר הכנענית, בראשות רות עמירן, במשלחות של 1962 עד 1966 ושל 1971 עד 1980; את החפירות בתל המצודות ניהל בעיקר יוחנן אהרוני. כיום האתר הוא גן לאומי. בין 1962 ל-1964 חשף אהרוני במצודה תשעים ואחד אוסטרקונים, הידועים כמכתבי ערד. חלקם מופנים אל אלישב בן אשיהו, הממונה על מחסני המצודה, ומורים לו למסור צידה. הם מזכירים את "בית יהוה", את החיילים השכירים הקרויים כתיים, ואת שמות היישובים ערד, קינה, רמות נגב, מעון, זיף וענים. במצודה נמצאו גם שמונים וחמישה אוסטרקונים ארמיים מהתקופה הפרסית, ובהם שמות יהודיים ואדומיים זה לצד זה.

• מקראי
• ארכיאולוגיה
• ערד