למה העיר דווקא כאן

ערים אינן צומחות במקום אקראי. באר שבע נמצאת במקום שבו היא נמצאת בגלל שלוש סיבות, וכולן קשורות למים.

הראשונה היא מה שמתחת לאדמה. נחל באר שבע הוא נחל אכזב, אבל מתחתיו יש מי תהום גבוהים — כלומר קרובים לפני השטח. אפשר לחפור כאן באר בקלות יחסית ולהפיק ממנה כמות מים גדולה. במדבר זה יתרון של ממש, וכמעט בכל מקום אחר בסביבה זה לא כך.

מי התהום האלה מחלחלים באדמת הלס ונקווים בעומק מועט בסמוך לנחל. באר אברהם, שבשערי העיר העתיקה, עמוקה שלושה עשר מטרים וחצי בלבד. באר שנמצאת בעומק כזה אפשר לחפור ביד.

הסיבה השנייה היא מי שכבר היה כאן. אזור הבארות שעל גדות הנחל היה הקו שבו נפגשו נחלותיהם של שלושת השבטים הגדולים של הנגב — העזאזמה מדרום, התיאהא ממזרח והתראבין ממערב. מקום מפגש של שלושה שבטים הוא ממילא מקום מסחר, וימי שוק שבועיים התקיימו כאן עוד לפני שהעיר נוסדה.

והסיבה השלישית היא החלטה. בשנת אלף ותשע מאות בנו העות'מאנים כאן עיר — היחידה שבנו בארץ ישראל — והם בחרו את הנקודה בכוונה: קרוב לשלושה ריכוזי התיישבות בדואים גדולים, על צומת של כמה דרכי מסחר, ובמקום שיש בו מי תהום. הבניין הראשון שהקימו היה תחנת המשטרה.

והראיה הטובה ביותר לכך שהמקום הזה נבחר שוב ושוב היא הגיל שלו. על גדות הנחל התיישבו אנשי התרבות הכלקוליתית, לפני יותר משישת אלפים שנה, בדיוק במקומות שאפשר היה להגיע בהם למים בחפירת באר. הם לא ידעו דבר על העות'מאנים שיבואו הרבה אחריהם, ובחרו בדיוק את אותו הקו באדמה.

וכמה חשובים היו המים האלה? בשנת אלף תשע מאות ושבע עשרה היו בעיר שבע עשרה בארות, והן שהפכו אותה ליעד צבאי: בלעדיהן לא יכול היה צבא להמשיך צפונה.

כלומר ארבעת אלפים שנה של יישוב, ושוק, ומלחמה — כולם על אותו קו אחד באדמה, שבו המים קרובים.